לזלול ברד מהשמיים (או למה אני אוהבת חורף)

 

איתו אפשר לזלול

 

את השורות הללו אני כותבת בבית הקפה השכונתי, פשוט מפני שחבל לי להישאר בבית מאחורי חלונות מוגפים, את זה היה לנו מספיק בקיץ הישראלי הזוועתי, שהפך אותנו לחיות מעבדה שאולצו להשתתף במחקר "האם מקלחות זיעה הן הדרך היעילה לחסוך במים במזרח התיכון ההולך והופך למדבר תאילנדי". אבל בחורף, הו, בחורף, אני רק מחפשת עוד ועוד סיבות לרקוד במגפיים ולזלול ברד היישר מהשמיים. אם בקיץ אני פקעת של תלונות ועצבים, בחורף אפשר למחוק לי את החיוך מהפרצוף רק בעזרת שפכטל, או כאשר מזכירים לי שמדובר ב"מערכת חולפת" שאו-טו-טו תיעלם וצריך לנצל כל רגע של אין קיץ-אין לחות-אין עצבים-אין מזגן כדי ליהנות. אז אני נהנית: מהשכבות האין סופיות של הבגדים ומהעובדה שסוף סוף אפשר להתלבש כאן כמו בני אדם; אני נהנית להתלבט האם להתקין חמין של מרוקאים או של אשכנזים, האם להתחמם באדיבות סיידר חם או בעזרת גלו וויין. אני נתקפת בפרצי קינון ומדליקה נרות (ולא בגלל השביתה האיטלקית של חברת החשמל), מסדרת שוב ושוב את הארונות ואת המגרות, מבשלת בכל פעם מרק בצבע אחר, ונהנית כל כך מהחושך שמכריח את כולם לחזור מוקדם יותר מהעבודה. ממש כמו עכשיו, בעלטה המחבקת של חמש אחר הצהריים, כשאורות המכוניות מתנפצים לאלפי זהרורי אושר קטנים וברד קופצני מנגן את המוסיקה הנפלאה ביותר שהטבע העירוני יכול לייצר, והעיר המפויחת והאפורה פתאום מחייכת ורחוצה, ואני מפנטזת על מוכר משופם בפינת הרחוב שיציע לי ערמונים מהבילים או סחלב חם ורק שלא ייגמר לעולם.

איזו התרגשות הרצאה פתוחה בתל אביב

מוזמנות באהבה להרצאה פתוחה בתל אביב
הרצאה נובמבר

על שבוע הספר ומלאכת הכתיבה

anat

מה יש בה, במלאכת הכתיבה, שהיא מצליחה להטביע בתוכה את אלה שעוסקים בה, להפוך על פיה את ספינת חייהם המיטלטלת על גבי גלי מילים ודימויים, לשלוח אותם לעגון בנמל זיכרונותיהם, בבדידות חופרנית, ולהעלות ממצולות הנפש צפונות שהם בעצמם אינם משוכנעים שכדאי לחשוף לאור השמש העזה?

מה יש בו, בתהליך המזקק והמשבלל הזה, שהוא מצליח לגבור על כל פיתויי החול והחג, ולנתק את הכותב מהמולת חייו – אהוביו, ילדיו, ביתו, משלח ידו, השעון המתקתק בפינת המטבח, הסירים המלאים שלא ברור מי רקח – רק הוא והדף הלבן, העשוי מנייר או ממסך המחשב.

אדם ממית לזמן קצוב את חייו המתנהלים מחוץ להוויית הטקסט המתרקם יש מאין, ובמו אצבעותיו טווה לעצמו בועת חיים חלופית, מסתחרר בתוכה כגולם, וחבל הדמיון הוא גם חבל הטבור. מה יש בה, בתאוות היצירה הבלתי נשלטת הזו, ששולחת אנשים שביום יום מתהלכים בינינו ונדמים שפויים ככל אחיהם, והנה הם מתפלשים ללא רחם באפר מצוקותיהם, בחרדותיהם, בפצעיהם הפתוחים, באהבותיהם, בשנאותיהם, בתשוקותיהם, בתאוותיהם הבלתי נשלטות ומייחלים שמתוך הפקעת המסוחררת יתפרץ לבסוף הפרפר. פרפר יצירתם האחת והיחידה, יצור שיהא כה צבעוני ומלא באלפי גוני זהרוריו, עד שבמשק כנפיו יטלטל את חייהם של אלפי קוראים ברחבי העולם.

מה יש בו, בקסם הזה, המתקיים ברווח שבין הנפש הרוגשת והמחפשת מזור, לבין האצבעות המוצאות תשובה על המקלדת, ששולח אדם להתפיח זמנו למילים? ללוש שעות שמצטרפות לימים שנערמים אלה על גבי אלה ונאפים לשבועות ולשנים ולחיים שלמים שיוצק הסופר אל תוך הטקסט, וכל רצונו – לזקק סיפור, ועד כדי כך הוא מתאווה להשמיע את קולו שלו, הייחודי, החד פעמי, ההיולי, עד שהוא דוחק במורד הגרון את כל מה שעלול להפריע לו בדרך אל מכבש הדפוס. העיקר עכשיו הן המילים המתעבות לכדי אימאז'ים, מזוקקות מתוך בלילת יצרים, ועוד יבוא הזמן ללעוס ולבלוע גם את חרדת הגילוי וגם את תעוזת החשיפה וגם את הכמיהה להכרה שוודאי תתנפץ אל קרחון דעת הקהל.

את ארבע השנים האחרונות בחיי הקדשתי לכתיבת רומן הביכורים שלי, ועדיין אני לא יודעת לענות כל השאלות הללו. אני רק רוצה לבקש מכם, שכאשר תחלפו על פני מאות המטרים של דוכני שבוע הספר, זכרו להתיק לרגע את המבט מתועפות הספרים הסדורים על המדפים, וחפשו בעיניכם את הסופרים. אלה, המבוישים מעט, העומדים נרגשים נוכח מילותיהם הלכודות בכריכות קשות ורכות, ממתינים שתבחינו בפרפר הצבעוני, היושב מרעד על כתפיהם.

זמן ביקומים מקבילים

tvfamily

כשרק הכרנו, חשבתי שכל החיים נשתה חצי סטלה מהברז של אלוהים. אחרי שמונה ממשלות, שלוש מלחמות, שני ילדים ומשכנתא, התבהר לי שלסטלה קוראים בכלל כוכבה, שזאת לא בירה, זה מיץ נבט חיטה ושאת הברז דווקא דפקו לי עד הסוף.

בעוד אני מעפילה אל ארץ הגיל הנחשק בה הילדים יכולים לתפעל סוף סוף את עצמם בלי לשדוד את זמני, נועצת סוף-סוף עקב מחודד על פסגות "הזמן שלי הוא ברשותי" ומהבהבת כמו מיוזיקל אוף-אוף ברודווי –  כזה שרוצה רק לצייץ, לנצנץ ולעשות פאן-פאן-פאן, הרי זה שאמר לי "איי דו", מעדיף להתמזג עם הטפט ועושה קולות של "רק תעזבי אותי פה מול הטלוויזיה, באמ'שלך, ותני להריץ ערוצים באדיקות שבה איימי וויינהאוס הריצה שורות".

 ציפי שביט אמרה פעם שגבר הוא כמו אבוקדו: בוסר, בוסר, בוסר; פתאום רקוב. וואלה. שמישהו יסביר לי סוף סוף, איך זה שילדות מתבגרות לפני הילדים, אבל גברים מזדקנים הרבה יותר מהר מנשים? ואם למישהו דחוף לברר איך דווקא על האוטוסטראדה של המאה ה-21 נולדו טיולי הנשים להודו, מסעות ההעצמה במדבר ומעגלי-רחם סביב מדורה גוססת, הוא רק צריך לתעד במשך שבוע בודד את שגרת הנישואים של זוג בעשור החמישי לחייו.

היא: אולי נצא?

הוא: לאן עכשיו?

היא: אולי נלך?

הוא: שוב? רק חזרנו.

היא: אני הולכת עם חברות.

הוא: תקבעי גם למחר.

אז קבעתי.

כשחזרתי, מצאתי אותו על אותה ספה שכבר קיבלה את קווי המתאר של גופו, בוהה בחלקת קיר לבנה וחדשה שנגלתה לפתע בסלון. חשבתי שהנה הוא תפס יוזמה ומיסמר תמונה שקנה לי בהפתעה. נדחקתי לצידו כדי לבחון את המוצג באופן מוזיאולי וכשממש התרכזתי, גיליתי שפעם עמדה כאן הטלוויזיה שלנו. אני מודה שעד לאותו רגע לא באמת גיליתי בה עניין. כלומר,  ידעתי שהיא שם, מהבהבת מדי ערב, אבל רגשות ויחסי חיבה מעולם לא התפתחו בינינו. לגבי אב הבית, לעומת זאת, היה מדובר ברגע קשה במיוחד. הוא היה טרוט נשימה, והגווייה האלקטרונית שרועה, הפוכה, על שולחן האוכל בפינת הסלון.

"היא לא עובדת".

אצלי בראש עבר "היא לא נושמת", והתאפקתי להחזיק את הצחוק בבטן. "אז מה יהיה?" שאלתי בטון הכי מתחשב שלי (כזה שיש לרופא כשהוא מספר לכם שמשהו בדף הבדיקות לא בסדר).

"זה לא מצחיק. היא באמת לא עובדת", אמר בטון אובדני והלך אנה ואנה. לבסוף שוב ניגש למשש אותה מקרוב, אבל לחרדתו היא רק שכבה שם, עדיין דוממת וכבויה.

באמת שניסיתי לגרד את כל שרידי הניחומים והאמפתיה מקרקעית הבטן, אבל היא הייתה די ריקה אחרי מנה של דלעת על מצע קינואה וחמוציות (אם מישהו חוקר, סתם ככה בשעות הפנאי, איך נוצרו כל המוטציות הקולינריות הטבעוניות הללו, שינסה לבדוק כמה נשים מזמינות סטייק כשהן אוכלות זו לזו את הדיאטה).

"עשית רי-סטרט?" ניסיתי, אבל הוא לא היה פנוי רגשית לקלוט את הבדיחה. טוב, גברים אף פעם לא קולטים שהבדיחה היא עליהם.

"זה לא מחשב, זאת טלוויזיה", פינג-פנג בעצבים מאחורי הגב ושעט אל עבר המסך המלבני שבחדר העבודה. ראיתי אותו חותר במרץ בין אתרי אלקטרוניקה און-ליין, ממעמקיהם כבר עלה עם אור חדש בעיניים ואמר ש"היא ממילא הייתה כבר מיושנת מדי, ושבכלל כבר די הרבה זמן נמאס לי ממנה והנה, זו הזדמנות להחליף לדגם חדש".

אהה.

כבר למחרת ניצבו בסלון שלנו שני גברים בסרבלים, והחזירו את קצב הלב של בעל הבית לאיזון. רק לאחר שתאומתה האנלוגית של הקופסה בעלת הבטן תנצב"ה שוחררה מכבלי הניילון, התכבלה אל התקעים הרצויים ושלחה לעברו אור כחול מרגיע, כאילו הייתה צ'קלאקה של משטרה באמצע הלילה בכביש עוטף עזה, שחרר אנחה קורעת.

ליטפתי אותה, את הטלוויזיה הישנה והטובה שלנו שהושארה ליד הדלת והמתינה להיסחב אל עבר אתר הטמנה כלשהו של מכשירים אלקטרונים שיצאו מכלל שימוש, וחשבתי שזה באמת לא מגיע לה שנעבור ככה לדגם הבא, בלי להסביר, בלי להגיד מילה, אפילו בלי לתת לה הזדמנות לתת פייט הולם למתחרה הצעירה. אייג'יזם? ככה? אצלנו בבית? ומה שקורע את הלב בעולם הטלוויזיות, תאמינו לי, עושה רייטינג כפול בעולם האמיתי. נסו לחפש עובדים מעל גיל 45 במקומות עבודה (אבל על זה כבר כתבתי במקום אחר).

רקוויאם המגפיים

boots alek

[צילום שלי, מהבוקר בקסטרו]

הבוקר התקיימה תצוגת האופנה של קסטרו. הסימן העקבי ביותר במקומותינו לכך שחילופי העונות קרבים. ממקומי בשורה הראשונה, מול השמלות הקצרצרות של העונה החדשה, חשתי עצב עמוק מטפס במרומי התודעה, שלא לומר לאורך השוק, לקראת הפרידה הצפויה מהמגפיים והמעבר לסנדלי האביב.

אוקי. סנדלים זה נחמד. בעיקר כשהם חושפים פדיקור מתוקתק ועדכני, אבל אני אישה של מגפיים. נעליים אינן מצליחות לספק לי את העונג המתלווה לנעילת מגפיים גבוהי צוואר ומחודדי חוטם, כאלה שחובקים בנחישות את הרגליים הנתונות בתוך מעטפת מסוככת של גרבונים דקיקים. מגפיים הגונים גורמים לי לצאת אל העולם יציבה ויכולה יותר, ולהסכים, כרגיל, עם קוקו שאנל, הכוהנת הראשונה של הנשיות שחרצה כי "כאשר הקרסול מוחזק כמו שצריך, אנחנו מרגישות חזקות יותר".

רכישת מגפיים גם היא אינה דומה לקניית נעליים. נכון, אף בה יש מן האימפולסיביות המאפיינת את שליחת היד תאוות-המישוש אל עבר הדגם הפתייני הממתין על המדף (בכל זאת, אנחנו מאהבות של נעליים), אבל היא מתמשכת, איטית ומעניקה סיפוק למשך זמן ארוך יותר (בדוק. מחקרית. לאחר רכישת מגפיים תאוות הציד נרגעת לפרק זמן ממושך יותר, בהשוואה לרכישה של "סתם" נעליים או סנדלים). גם המפגש הבלתי אמצעי הראשוני עם הצמד מתגלה כמאופק ומתון יותר – כף הרגל אינה נתחבת באחת אל תוך קערת האימום כמעשה-על- הדרך-תוך-כדי-דיבור-בסלולרי או מחשבה על המטלה הבאה, אלא דרושה ישיבה רוגעת על ספסל המדידה כדי להידחק בהדרגה אל תוך הזוג הנחשק. מתקיימת מידה של  התכוונות בהעלאת המגפיים על השוק, ברכיסה הקשובה והמרוכזת, בריצ'רוץ' הנמהר שמפריד בינינו לבין המבט המסופק והמכונן במראה וכן, אני גם אוהבת את הפרופורציות שזוגות מסוימים של מגפיים מכניסים אל חיי – אני חייבת שמישהו יעזור לי לחלוץ אותם מרגליי בסופו של יום מפרך.

האם נגזר עלינו לנחות בעיר אירופאית קרה רק כדי לשוב ולחוש את התרוממות הנפש נוכח נחש השרוכים המצטלב סביב השוקיים, או כדי לבעוט בכל הכוח קדימה בתוך מגפי בוקרים מתוכשטים ברמיזה? ואיך נרגיש לגמרי על הסוס אם לא נהיה נעולות במגפי רכיבה עתירי גדילים וקטומי עקב? ומה יהיה על הסקס-אפיל בהיעדר מגפיים מנוחשי-חברבורות, מבריקים ומחודדי סטילטו? את הפתרון של עולם האופנה ראינו כבר בעונות האחרונות – ללכת עם, להרגיש בלי: מגפי פיפ-טואו אווריריים שחושפים את הבהונות, מגפי-סנדל שמשאירים פתחי-רוח סביב הקרסול וכמובן מגפי בד מחוררים, מרושתים ונושמים. אבל כל אלה, זכרו, הם רק תחליפים מאולצים לדבר האמיתי – זוג חזק, גבוה, מעוצב, מלוטש, אלגנטי, נחוש, נכון, סטייליסטי שמאפשר לנו לרוץ הכי רחוק שניתן, ועוד על עקבים גבוהים.

הפעם הראשונה

הבלוג הזה הוא מקום בטוח בו תוכלי לעצור ולתדלק – את הנשמה, את הרוח, את הנפש, את היחסים עם בן הזוג, עם הילדים, עם החברות הכי טובות, עם ההורים, בתוך המשפחה, במקום העבודה, עם הבוס, עם הקולגות, עם העולם ובעיקר – עם עצמך.

תמצאי כאן תמיד אותי, מחכה במיוחד לך, עם ההמלצות הכי יעילות, הטיפים הכי שווים, התובנות הכי מדוייקות והמפתחות הכי נכונים לחיי יומיום טובים ומוגשמים יותר, מאוזנים ורגועים יותר ובעיקר – כאלה שיאפשרו לך לעשות הכי טוב, אבל בדרך שלך.

בכלל, אני מאמינה גדולה בתבונת הדרך וביכולת של החיים לקחת אותנו אל המקום הנכון עבורנו, אם רק נאפשר להם לעשות זאת. אם רק נזרום איתם.

אני מאמינה שאם עוצרים לאורך המסע ומקשיבים – לנתיב שלנו, למוסיקת הזריחה, לרעש העלים הנושרים, לקול הפכפוך הפנימי, לחיבור עם היקום והסביבה – מצליחים להגיע למקומות טובים יותר בעצמנו ובאחרים.

אז בפעם הבאה שאת מרגישה שאת זקוקה לסימני דרך, שאת צריכה לקחת את הכל יותר לאט ובעיקר רוצה לעצור רגע ולהתחבר לעצמך מחדש – כנסי לכאן. אני אחכה לך, באותו מקום, באותו בלוג, ותמיד עם תובנות חדשות, מרגשות ומעצימות.