משתפת אותך במכתב מיוחד שכתבתי לעצמי בגילי

רציתי להגיד לך שלא רק טלפונים מעדכנים גירסה, ולכן את האחרת היא עצמך החדשה, חבקי אותה וקחי אותה להמשך המסע. ולפני שנתחיל, תנשמי אחותי, כי יש כמה דברים שחשוב להזכיר: למשל, שבגילנו גם לבהות זו פעולה, ושאת לא שוכחת - את מנפה, או כמו שאומרת נורית גפן הגדולה: בגילי כבר אין לי מנגנון הפנמה // ומה שבטוח, אני כבר מבינה - שהעולם יסתדר גם בלי דעתי המלומדה ולכן אין מה להאיץ ואין מה להפציץ, ובאופן כללי עדיף להאט, ובכלל אני מחפשת מורה להאטה // התעוררת? צאי מהמיטה, כי להילחם בהתעוררות זה כמו לרוקן את הים בצדפה // ובכלל, אל תתאפקי לפיפי // אל תתאפקי בכלל, הרי אין לך אסטרוגן אבל יש לך אקדח // ותקשיבי ליונה וולך שאמרה - שהגוף שלך סוף סוף יותר חכם ממך, אז נכון שהוא גם יותר זקן, אבל מצד שני, היום את הכי צעירה שתהיי אי פעם // ואת גם יודעת הרבה יותר, אבל רוצה לדעת הכי פחות // אז תנשמי, אחותי ותקבעי הרבה פחות פגישות, ממילא את מבטלת את רובן // ותזכרי שלא צריך לקום בכל שנייה לאיזה עניין – כי ספה גדולה יכולה לשמש גם מזווה וספרייה ושולחן // אבל חייבים להזיז את הגוף, גם בעומקים // ולספר בדיחות טובות לעצמנו ולאחרים // כי בגילנו גם מרפסת זה חשוב (אבל שתהיה עם מיזוג) ודרינק של אחר הצהריים – עם איש, אישה, או חברים, כי צריך לחגוג את זה שכבר לא מתזזים אותנו לחוגים (ושיחכו עם הנכדים) // ואת תישברי, אחותי, את כל כך תישברי, כאשר תגלי, שלא כל החברות שלך ימשיכו איתך מכאן, ולא בטוח שתוכלי להילחם בעניין, תיכנעי. לפעמים כניעה היא סוג של ניצחון // ונכון, כל מה שאת פוחדת מפניו עלול לקרות, אבל יכול גם שלא. אז פשוט - תדאגי פחות // איינשטיין אמר ששתי מחשבות לא יכולות להתקיים במקביל - את הרעה תגרשי את הטובה תכפילי // ובכלל, תרחיבי שמלות ונשימה, תקראי כמה שיותר שירה, תרקדי בסלון, תעשי הליכה // תחזרי לספרים שפעם אהבת – הם יחזירו לך אותך // תאהבי את הגוף שלך הוא כל מה שיש לך, תאהבי את עצמך – את מעולה כמו שאת, תחייכי לעצמך במראה – אבל קצת מרחוק, לא הכל צריך לראות מקרוב // אבל את פראן לייבוביץ' תראי פעם בחודש לפחות כי אין כמו נשים מבוגרות ממך ומצחיקות וחכמות להגיד אמת גם אם היא סדוקה ולהחזיק לך את היד כמו מעקה זהב, ולהזכיר שעכשיו, ממש עכשיו - פחות זה לגמרי היותר החדש