להתרחק בשביל להתקרב, לנסוע כדי לחזור

מאחלת לכולנו שנה של התחלות חדשות ושל חופשות מהברור מאליו!

כאן אפשר לראות אותי מרימה את הראש בהתפעלות אל סוכת הגפנים של סטלה ביוון. אני משוכנעת שסטלה לא נעמדת מתחת לענבים שלה ומתבוננת בהם כפי שאני מביטה בהם בכזו התפעלות, וזה קשור לזכות המבט הראשון ולאופן שבו המוח שלנו שומר זכרונות.

לא מזמן ביקרה אותנו נערה שמתגוררת מינקותה מעבר לים והגיעה לחופשת קיץ אצל המשפחה המורחבת בישראל. אחרי כמה ימים בעיר הגדולה, כשאנחנו בחוף הים שאני מכירה בערך מהזמן שבו הייתי בגילה, היא אמרה לי: "איזה כיף לכם, אתם חיים בחו"ל".

הקשבתי לה, הבטתי בעיניה הפעורות נוכח הנוף שהוא ביתי, ורציתי לעצמי את הקסם שהיא מזהה במקום שעבורי הוא שגרה, ובימים אלה שגרה מאובקת מאוד – שכן תל-אביב שבה אני מתגוררת חפורה עד עומקי נשמתה. ואני תהיתי נוכח דבריה של הנערה, האם אני יכולה לסגל לעצמי את המבט שלה - המבט של התיירת – זה שמבחין בדברים בעיניים של מי שחזרה מן הדרך - בפעם הראשונה, או השנייה, או השלישית – וכבר לא התרגל אליהם עד שהפכו בעיניו לאבק דרכים.

מדוע אנחנו נהנים לנסוע למקומות אחרים, רחוקים, כאלה שלא רק הנ"צ שלהם מרוחק, אלא גם התרבות היא כזו שאנחנו צריכים לפענח? בדיוק בגלל זה – בגלל זכות המבט הראשון, שהופך כמעט כל דבר לארוטי ונחשק, כזה שיש עוד לחקור ולקלף מעטיפותיו בלי שיהיה מובן מאליו.

אבל האם ניתן להבין מה בנוף החדש, ביעד הלא מוכר, גורם לנו להתרגש?

את כל השאלות הללו הפניתי לאיתי עניאל, חוקר ומומחה לפיתוח אסטרטגיות זיכרון, והוא אמר לי שבמהלך חופשה המוח שלנו לא בחופש, אלא ממשיך לעבוד במרץ ובעומס גבוה יותר, בחלק מהמקרים כדי לפענח את הסביבה החדשה שמחוץ לשגרה. נכון שהשגרה שומרת עלינו, אך יחד עם זאת במקביל המוח שלנו כל הזמן צמא ומשתוקק לקלוט מידע חדש שהוא לא מכיר, או במילים אחרות - ללמוד ולחוות חוויות חדשות.

נגיד שאני צועדת בחוף הים בתל אביב, ורואה שוב את סוכת מציל ואת שובר הגלים ואת השמשיות בצבע הכתום שכבר ראיתי עשרות אם לא מאות פעמים. צפויה לי חוויה די שגרתית כאשר המוח יסרוק במהרה ויקלוט גירויים שהוא כבר מכיר. אבל אם פתאום אני אראה על החוף משהו חדש, שונה ומעניין כמו למשל כדור פורח שבדיוק ממריא, מה יקרה לי? כנראה שאעצור, אגיד לעצמי משהו כמו 'אני לא מאמינה, איזה יופי', ואוציא את הטלפון כדי לצלם. המוח בשלב הזה כבר יסווג את המידע כמעניין ומשמעותי עבורו והחוויה הזאת תישמר במוח לטווח הארוך ואולי גם לכל החיים. וכיוון שכאשר אנחנו מגיעים למקומות חדשים כל דבר שאנחנו פוגשים הוא כמו אותו כדור פורח על החוף בתל-אביב, אז שהמוח שלנו יגיב. וככל שהחווית החדשות שנחווה יהיו מעניינות ומשמעותיות יותר עבורנו, כך נצליח לשמר אותם בזיכרון לטווח הארוך למשך זמן רב יותר.

וזו רק אחת הסיבות לכך שחופשה חשובה וטובה לנו – נפשית, מנטלית, גופנית. במהלך חופשה, כמות הגירויים החדשים שאנחנו קולטים היא משמעותית גדולה יותר ביחס לשגרה. היציאה מהשגרה משפיעה על העוררות הרגשית שלנו שממקדת אותנו במה ששונה ומעניין יותר עבורנו וכך גם מסייעת לנו לקלוט ולשמור את המידע טוב יותר בזיכרון.

ומה באשר לכך שהניתוק מהשגור והידוע גורם לנו להתגעגע? איך זה שבכל פעם שאני חוזרת מחופש ארוך שבו לא הייתי בבית שלי שבוע או יותר, הוא פתאום נדמה בעיני גדול יותר, מרווח יותר, יפה יותר, מזמין יותר? מסתבר אם כן שהחופשות וההפוגות שניקח לעצמנו חיוניות לא רק כדי להשיב את הנפש, ולטעון את הסוללה הרגשית, אלא גם מאפשרים לנו בדיוק את זה – להשיב את המבט הראשון, החשוב והמשמעותי כל כך, שהולך לאיבוד בתוך הרגיל והשגור. או כמו שאמרה לאה גולדברג בשיר "למדני אלוהים" – "למדני אלוהים ברך והתפלל, לבל יהא עלי יומי הרגל", או אלתרמן שביקש ממנה ב"פגישה לאין קץ" להישאר "פתאומית לעד". משוררים בדרך כלל יודעים.