"ויתור הוא תמיד על פחד, על משהו שאני כבר לא רוצה, והוא לא מתרחש ביום אחד"

חנה אבני, 79, מורה רוחנית

את המורה הרוחנית חנה אבני אני מכירה יותר מ-20 שנה והיא הכי #חכמתהשבט שאומרת:

"עם השנים למדתי שחשוב שנדע לקבל את הדברים כמו שהם. בלי להתפלסף, בלי לחפש למה כן ולמה לא, בלי להתכווץ ובלי להתנפח, אלא להיות פשוט אנחנו, במקום שאנחנו נמצאות בו. כך יהיו בתודעה שלנו הרבה פחות שאלות של "למה", והרבה יותר הבנה ש"זה בסדר", מין הסכמה פנימית עם מי שאנחנו ועם מה שאנחנו, ואז – הכל הרבה יותר פשוט.

"עוד דבר שמבינים עם השנים, זה שהכל זמני, ובעוד רגע – ישתנה. ולכן בכל רגע ורגע אני אוהבת את המקום שאני נמצאת בו עכשיו. נכון, יש את ראיית הדרך שעשיתי, שהיא מופלאה, שבה פגשתי המון אנשים מדהימים, שהעניקו לי חוויות נפלאות ואהבה, אבל החוכמה היא להעריך את הדרך הזו, תוך כדי שאני אוהבת את המקום שאליו הגעתי.

ולמרות שככל שחולפות השנים אז במובן הפיזי אנחנו קצת פחות, דווקא בחיבור לעצמנו ובהיכרות עם עצמנו אנחנו הרבה יותר, ואז גם יש לנו הרבה פחות מחשבות ולבטים, ובמקומם מגיעות עשייה ויצירתיות והכלה".

עוד דבר חשוב שיעזור לנו לקבל את עצמנו, זה ללמוד לוותר.

"ויתור הוא תמיד על פחד, על משהו שאני כבר לא יכולה, לא רוצה, והוא לא מתרחש ביום אחד. לכן אני מדברת על 'מקצה ויתורים', על תהליך של ויתור שבסופו יש את ההבנה שלא לכולנו יש כאן את אותו התפקיד, ואז, עם זה, מגיעה ההשלמה עם מה שאנחנו, מגיעה הקבלה, שבעצם איתה התחלנו את השיחה".

ולסיום, חנה מעניקה לנו במתנה את תפילת הקבלה שאותה קיבלה בתקשור: 

"וברבות הימים, בהיותנו זקנים, עם כל החוכמה שאספנו, נכיר ונוקיר תודה על הדרך שבה פסענו בנתיבי החיים, את נפלאות הצמתים שבהם הלכנו, את האנשים המופלאים שפגשנו, ואת האור הגדול שאספנו והשכלנו להעבירו הלאה". ואנחנו עדיין בדרך, אוספות חוכמה והבנות..."... אומרת חנה, וכל כך צודקת. כמה שזה יפה ומשמעותי. ובשבוע הבא, #חכמתשבט חדשה.  

מאז מותה של חברתי האהובה פנינה כהן, שהייתה מבוגרת ממני בעשור, איבדתי את חכמת השבט ומורת הדרך שהייתה לי למשך 30 שנות חברות. את החתיכה החסרה אני מחפשת בנשים שנמצאות בעשור השביעי, השמיני והתשיעי לחייהן, מבקשת מהן את מתת הזמן וחסד התבונה, ומי יודע, בטח בסוף גם ייצא מזה ספר.