"תהיי אמא רחימאית פנימית טובה לעצמך. אם לא הספקתי משהו היום, אז אספיק אותו מחר"

"קצת לפני גיל 70, שהיה בינואר השנה, הבנתי שגם אם אחיה עד גיל מאה, יש לי רק עוד 30 שנה לחיות. ומה זה 30 שנה? אני מסתכלת אחורה לגיל 40 ומשתגעת איך הזמן טס לי. אז אני לא מבזבזת דקה אחת יותר על דברים שאני לא אוהבת, ואם הייתי יודעת שזו התובנה של גיל 70 הייתי מתחילה עם הגיל הזה קודם", אומרת אודטה.

בעשור השמיני לחייה וחיונית מתמיד, היא מאמנת אישית וקאוצ'רית בשיטה מיוחדת שפיתחה ונקראת "סדר בנשמה":

"כי זה בדיוק מה שהשיטה עושה, סדר בנשמה. למשל, הצורך לתקף את ההצלחה שלנו מבפנים ולא להיות אלה שלמרות שהם מצליחים הם אף פעם לא מבסוטים מההישגים שלהם, ותמיד 'האופק של ההצלחה' מתרחק להם. בנאדם שמתחזק את חוסר הסיפוק הפנימי כמנוע צמיחה, חושב בטעות שאם כל הזמן הוא יהיה לא מסופק מעצמו, זה ידרבן אותו להישגים. מבחינתי, מי שמתנהג ככה פשוט לא חי נכון. כי איכות חיים זה לדעת גם מבפנים שמה שעשיתי - עשיתי נהדר, ושזה מה שיכולתי לעשות בזמן נתון מסוים", היא פוסקת ומעניקה לי את מתת השלווה.

"אני מהאסכולה שמאמינה שאסור לצאת לפנסיה, ושצריך שיהיה בשביל מה לקום בבוקר. יש לי פרויקטים ועניינים למאתיים השנים הבאות, כולל מאתיים אלף ספרים שאני רוצה לקרוא ולכתוב. בכל רגע נתון אני בוחרת לעשות את מה שהכי בא לי בנשמה, אבל שיא ההצלחה מבחינתי זה זמן שאני לא חייבת אותו לאף אחד, מרחבים בלב שבהם אני עושה מה שבא לי: רואה סדרות, אוכלת פירות, מדברת עם חברות, עושה קאוצ'ינג למתאמנים.

"אני גם יצור מאד סקרן, הכל מעניין אותי, ואם תבחני מה משותף למצליחנים רבים תגלי שהסקרנות הובילה אותם לכל המחוזות. זה המנוע האמיתי".

וכשאני שואלת איך משמרים סקרנות בגיל מבוגר, היא עונה: "לשמר משהו, זו בעיני ההסתכלות הלא נכונה. את לא צריכה לדחוף כל בוקר את השמש בתחת כדי שהיא תזרח. היא תזרח גם בלי המאמץ שלך. אנשים מאיצים בעצמם ולא מבסוטים ולא מספיקים להם ההישגים שלהם - ולכל אחד יש טבלה פנימית של מה שהוא לא הספיק היום. ואני אומרת יאללה, תרחמי על עצמך. תהיי אמא רחימאית פנימית טובה לעצמך. אם לא הספקתי משהו היום, אז אספיק אותו מחר".

וגם, מקדם איכות חיים גדול, זה לעולם לא להשוות את עצמנו לאחרים: "כל אחד בא לעולם עם שק השיעורים שלו. ומי שמשווה את עצמו לאחרים, בעיני, זה כמו לקנא במספר המשקפיים של הזולת. ההשוואות מגיעות מתרבות עוני, כי בתרבות שפע יש מספיק לכולם".

מאז מותה של חברתי האהובה פנינה כהן, שהייתה מבוגרת ממני בעשור, איבדתי את חכמת השבט ומורת הדרך שהייתה לי למשך 30 שנות חברות. את החתיכה החסרה אני מחפשת בנשים שנמצאות בעשור השביעי, השמיני והתשיעי לחייהן, מבקשת מהן את מתת הזמן וחסד התבונה, ומי יודע, בטח בסוף גם ייצא מזה ספר.