פתאום, באמצע החיים, החברה הכי ותיקה שלי מתה. פנינה כהן, החברה הגאונה שלי, שהייתה מבוגרת ממני בעשר שנים, פתאום מתה. 30 שנות חברות נגדעו באחת, וכבר שלושה שבועות מאז מותה, אני שבורה מצער, ויש לי בלב חור בצורה שלה. חור ענקי שלא מתמלא ואפשר לומר שהלב שלי מנסה להתמקם סביב החור, כדי לא לקרוס לתוכו.

היי, אני אומרת לתמונה שלה שהפכתי לשומר המסך בטלפון – מוות זה לא בחוזה בין חברות טובות, את שומעת? תחזרי לכאן כבר. תחזרי. את לא אמורה למות לי ולקחת איתך את כל הזכרונות והסודות והמילים שנמסרו בינינו כמו מים. ומי תבין אותי עכשיו כמו שאת הבנת? 30 שנה שבהן פיזרת על שביל חיי את סימני העמי ותמי שבזכותם תמיד מצאתי את הדרך, ולא משנה כמה הלכתי לאיבוד. ואוהו, כמה שהלכתי לאיבוד. ובכל פעם כזאת היית זו שהחזירה אותי למסילה וקראה אותי לסדר, וכמה סדר הכנסת בכאוס שלי עם הנטייה שלך שלא לעשות סיפור מכל דבר – כי את הכי הפוך ממני. אני הכי עושה סיפור. מהכל. ואת הכי שקולה, יציבה, מנומקת, יודעת לעמוד מנגד ולחייך בחוכמת הזמן והזן שלך, ועכשיו אני צריכה לעמוד על הרגליים שלי, ולענות במקומך לשאלות שלי. כן, יש לי ארכיון מלא בתשובות שלך ואני יודעת כבר מה תעני כמעט בכל מצב,  ואני גם שולפת תשובות ועונה לעצמי בקול שלך. אבל מה עושים עם החוסר ועם הגעגוע ועם זה שיצאתי אתמול מסרט ("קריוקי", סרט רגיש וחמוד, לכו לראות), ורציתי ישר לסמס לך כי הייתה שם בדיחה שהיא של שתינו, ולא היה למי?

הכרנו בשבועון הנוער "ראש אחד" שבו שתינו עבדנו. בפעם הראשונה שבה נפגשנו הייתי בת 24, רווקה ובלי ילדים ואת היית בת 34 – כבר אמא ונשואה ונשאתי עיניים לחיים העמוסים שניהלת עם בן זוג ומשפחה ובית במושב, ורציתי להיות את ומאז נקשרו הנפשות שלנו. חווינו ביחד 30 שנות חברות צמודה, קרובה, נדיבה. מעולם לא התנתקנו, לא רבנו, לא שפטנו זו את זו, תמיד פרגנו ואהבנו. כן, זה אולי קצת ילדותי, אבל אני לא מבינה איך ממשיכים מכאן, אחרי 30 שנה שבהן את הארכיון שלי והזיכרון שלי והמבדיל בין טוב ורע שלי וקטלוג הסדקים והסודות והכספת ושק הדמעות והעדה וההד שלי והמקום הבטוח שלי, זה שאני תמיד יכולה להניח עליו ראש ולנוח, זה שאני תמיד מגיעה אליו כדי למשוך חוטי אור מתוך פקעת החיים והכל באופטימיות ובאינטימיות גדולה. אמרו לי שהמסרים שקיבלתי ממך בטירוף בימים הראשונים שלאחר מותך ילכו ויתמעטו, ושכעבור שנה בערך את תחזרי, כי הלכת לנוח את שנת הנשמה שלך. ובאמת, בהתחלה היו מסרים אדירים, עד שלא ידעתי להחליט באיזה אופן המוח שלי קושר או בודה אותם – אבל הם הגיעו. ועכשיו התמעטו. אבל את בתוכי, חיה או מתה, ואני יודעת שכל עוד אני נושמת, אלבש את שמלת הגעגוע – ואהיה איתך. ואני יודעת שעכשיו אני צריכה לאהוב את עצמי – גם במקומך.