להתאמן באמונה

חנוכה בפתח, נס פך השמן שוב מאיר את התודעה, וזו הזדמנות מצוינת לדבר על אמונה. נושא שבחודשים האחרונים אני חוקרת, ומנסה להבין מה זו אמונה. איך מתנהלים מתוך אמונה פנימית עמוקה, והאם ניתן לסגל אותה ולזכות בה, גם אם לא גדלנו על ברכיה. בעיקר השפיעה עלי שיחה שהייתה לי עם ש', אישה יראת שמים ובעלת צחוק מתגלגל, שלימדה אותי בדרכה שיעור באמונה.

כאשר החלו להתפרסם בתקשורת הודעות על פיטורים בחברה הגדולה שבה היא עובדת, שאלתי אותה האם היא מודאגת.  "מודאגת ממה?" היא השתוממה, ואני אמרתי בזהירות: "מזה שמתחילים לפטר אצלכם, ובכל זאת, בעלך לומד ויש לכם ילדים ונכדים ואת עוזרת לכולם."

"נו, שיפטרו. ואת חושבת שהפרנסה שלי מגיעה מהם?" היא צחקה.

הגלגלים במוח שלי התחילו לדהור. התיישבתי. אני אומנם מכירה אותה יותר מעשרים שנה, אבל לכל בנאדם יש סודות. אולי יש לה מקור הכנסה עלום? ירושה גדולה? זכתה בלוטו ולא סיפרה? מנהלת מפעל שימורים משפחתי במקביל לדיי ג'וב שלה?

"אז מאיפה הפרנסה שלך?" שאלתי, וחיכיתי שתפרע את הסוד.

"מה זאת אומרת מאיפה? מהקדוש ברוך הוא."

שתקתי. "את חושבת שמהם אני מתפרנסת?" המשיכה ונקבה בשמם של מעסיקיה. "הם יכולים בזה הרגע לפטר אותי או לסגור את העסק. לי - הוא זה שדואג - ממנו אני מתפרנסת," דנדנה שוב בפעמוני הצחוק, ואילו אני המשכתי לשתוק, והבנתי ש"הוא" זה הקדוש ברוך הוא, ושאני כנראה לא מבינה כלום.

"יודע זה שיודע שאינו יודע," לחש סוקרטס בתודעתי, ובאותו הרגע ידעתי רק דבר אחד – אני רוצה את קפסולת האמונה שהאישה הזו לוקחת. רציתי, כמוה, להתעטף בידיעה הפנימית הזו ולסגל את היכולת לסמוך על כוח שהוא לא אני שיסגור את הפער, שיגרום לסל להתמלא ולרצון להתממש. התאוויתי לשים את מבטחי בגורם עליון ולדעת שהוא-הוא ידאג לחתיכה החסרה, ושאני לא חייבת לגשש עד אובדן נשימה.

ואז גם השאלות הגיעו, בגלים גבוהים.

האם אפשר לסגל אמונה? ללמוד ולתרגל אותה? האם אפשר להתאמן באמונה וללכוד אותה במהלך החיים, או שהיא שייכת רק לבני המזל שגדלו לתוכה, כשהוטמנה בתודעתם יחד עם לגימות ראשונות של חלב או יין של הבדלה? ובכלל, מה בין אמונה לרצון? הרי תמיד אומרים לנו שאם נרצה מספיק חזק ונחשוב חיובי ונמשוך אלינו את האנרגיה המתאימה בתדר הנכון – החלומות שאנחנו כמהים אליהם יתגשמו, שהרי מחשבות מייצרות מציאות.

"זה ממש לא מדויק," אמרה לי חברה אחרת שדיברתי איתה. "מחשבות לא מייצרות מציאות."

"אז מה כן?"

"אמונות," היא ענתה. "מחשבות יש לנו מיליון בדקה, אבל רק האמונות העמוקות ביותר שלנו גורמות לדברים לקרות."

לגרום לדברים לקרות. לרצות אותם. לרצות אותם עד כלות. מי מאיתנו לא רוצה אהבה? בריאות? כסף? הכרה? הצלחה? קהל? מקום ראשון? בית גדול? חופשות ביעדים הנחשקים בעולם?

"רוצה רוצה רוצה רוצה רוצה, אז למה לא הכול מתממש לי?" שאלה חברה אחרת שישבה איתנו באותה שיחה. "למה יש דברים שאני כל כך כל כך רוצה אבל לא משיגה?

"כי את בהשתדלות יתר," ירתה לעברה הראשונה. "שחררי ותראי איך הכול מסתדר."

"השתדלות יתר? ואם אשחרר מי ישתדל במקומי? מי ידחף ויגרום לדברים לקרות?" יריתי בתגובה, ומייד רציתי לבלוע את המילים בחזרה. "שכחת שאת מתרגלת אמונה?" נזפתי בעצמי והצבתי מול עיניי את ברוש דמותה של חברתי הדתייה, שבחיוכה התמידי ניצוץ שעוד לא פענחתי.

"השתדלות יתר," כך לימדה אותנו חברתי, חילונית גמורה אך מאמינה שמתייעצת קבוע עם רב ידען, היא מצב שכולנו מכירים ושבו אנחנו דוחפים ודוחפים, ומתעקשים ודוחקים במציאות להגשים לנו רצון או חלום. ומנסים מכאן ומניעים משם והמציאות זורקת אותנו מהדלת ואנחנו חוזרים מהחלון או מהסדק עד שלבסוף, מרוב פול גז בניוטרל, המנוע נשרף וההוא למעלה מתייאש ועוזב.

"עוזב, עוזב?" לגמתי את שארית הקולה זירו בכוס. 

"עוזב. כי לא השארת לו מקום," המשיכה חברתי להסביר.

"לא מה?" התעניינה השנייה.

"מקום. לא השארת מקום למקום. את עושה כל הזמן במאה אחוז שלך, אז הוא שואל את עצמו 'מה הטעם? זאת הרי ממילא לא סומכת עליי שאתערב לטובתה, ועושה הכול לבדה' והוא הולך להשקיע את האחוזים שלו אצל מישהי אחרת."

השאירה אותי מבולבלת. "אצל מי?"

"אצל מי שסומכת עליו שהוא ישלים עבורה את המלאכה. את מבינה? התפקיד שלנו הוא לדעת מה אנחנו רוצות, לעשות בשביל זה מה שאנחנו יכולות, אבל לסמוך גם עליו שייתן את החלק שלו. לדבר את שפת האמונה."

החלק שלו. שפת האמונה. איך זה שהחברות שלי כל כך הרבה יותר חכמות ממני? הייתכן שתנור הרצון הבוער שלי שורף את חלת האמונה שלי?

"אבל אני הכי סומכת עליו," עניתי ושלושתנו ידענו שאני משקרת וסביב השולחן התכנסה שתיקה. כי האמת מוכיחה שאני לא סומכת. אני ספקנית. אני לא יודעת לשחרר. אני קונטרול פריק. אני חייבת לדעת שעשיתי הכול כדי שמה שאני רוצה יקרה. הכול, אבל הכול. ובאמת לא משאירה לו מקום.

היה נדמה לי שהבנתי.

"נכון שכאשר כותבים יצירה ספרותית, צריך להשאיר מקום? לשתול פער כדי לתת לקורא להתקיים בתוכו ולהרגיש חלק ממה שקורה?" החזרתי את שלושתנו למקום שבו הכרנו – הקורסים בתורת הספרות של פרי והדשא של גילמן, 1988. כן. אין טעות בשנה.

"אז גם לאלוהים צריך להשאיר מקום, לא רק לקורא. ולא להיות בהשתדלות יתר. ולא לדחוף כמו משוגעות עד שהמציאות נשחקת. לסמוך עליו שהוא ישים לב ויסגור את הפער, ישלים את הסיפור."

ובחזרה לחברתי הדתייה, שאליה התקשרתי שוב כשכתבתי את הטקסט הזה, כדי לשאול אם היא זוכרת את הסיפור. היא לא זכרה אבל אמרה שלא לחינם "מודה אני" היא תפילה הראשונה בבוקרו של כל אדם מאמין – "שמבהירה לנו שלא רק אנחנו מאמינים בקדוש ברוך הוא, אלא שגם הוא מאמין בנו, והחזיר לנו את נשמתנו, בחמלה, גם הבוקר," כך אמרה.